רבי שמעון בר יוחאי

רבי שמעון בר יוחאי (או בן יוֹחַי, מכונה בקיצור רשב"י) היה תנא בן הדור הרביעי ותלמידו של רבי עקיבא. רבי שמעון היה חותנו של רבי פינחס בן יאיר (זאת לפי התלמוד; לפי ספר הזוהר היה חתנו). בין תלמידיו החשובים נמנה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. במשנה מכונה לרוב "רבי שמעון" בלי ציון שם אביו. בחיבור התנאי ספרי המימרות הסתמיות מיוחסות לרבי שמעון ולבית מדרשו‏

צעירותו נמנה רשב"י עם החכמים שהתקבצו ב'כרם ביבנה'. שאלתו של רשב"י את רבי יהושע ואת רבן גמליאל לגבי מעמדה של תפילת ערבית כתפילת רשות או חובה, הייתה הטריגר שהוביל לסערה גדולה במהלכה הודח באופן זמני רבן גמליאל מנשיאותו, בעקבות יחסו כלפי רבי יהושע, והוחלף ברבי אלעזר בן עזריה‏. רשב"י למד תורה מפי רבי עקיבא, בתחילה בבני ברק במשך שלוש עשרה שנה, יחד עם רבי חנניה בן חכינאי‏‏‏ ולאחר מכן אף בבית האסורים, קודם שהוצא רבי עקיבא להורג.‏‏‏

רבי שמעון נמנה עם החוגים שהתנגדו בצורה עזה לשלטון הרומאים בארץ ישראל והטיפו נגד השלמה עם השלטון הזר לאחר מרד בר כוכבא, בשל גזירות אדריאנוס ורציחתו של רבי עקיבא (שהיה גם רבו של בר כוכבא בעת המרד).
על פי המסופר בתלמוד הבבלי‏ בשעה שישבו יחד רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי, ויהודה בן גרים, דנו במעשי הרומאים ובפיתוח הארץ על ידיהם ואמרו:
פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות, ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם- תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס.
יהודה בן גרים, סיפר על דבריו וכך הם נודעו למלכות. בעקבות זאת נדון ר' שמעון למיתה על ידי השלטון הרומאי, ונאלץ לרדת למחתרת. רשב"י ובנו אלעזר התחבאו 12 שנים במערה בפקיעין וניזונו מעץ חרוב וממעין מים שנבראו להם בדרך נס. כל אותן 12 שנה היו שניהם לומדים תורה כאשר כל גופם מכוסה חול עד צווארם, ורק בזמן התפילה יצאו מהחול והתלבשו. לאחר 12 שנה הגיע אליהו הנביא למערה והודיע לרשב"י כי קיסר רומא מת ובטלו גזרותיו. אז יצאו רשב"י ואלעזר בנו ממקום מחבואם, אך כשראה רשב"י בעולם אנשים מתבטלים מתלמוד תורה ועוסקים בחרישה וזריעה נתן בהם עיניו ונשרפו. יצאה בת קול מן השמים ואמרה "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!". חזרו רשב"י ואלעזר בנו למערה לעוד 12 חודשים, שבסופם יצאו מהמערה ופגשו אדם המביא לכבוד שבת שני הדסים, וכך ראו כמה חביבין מצוות על ישראל ונתקררה דעתם.
ביציאתו מהמערה התיר רבי שמעון מקומות מסוימים בטבריה שהיו בספק טומאת מת.
רשב"י לא צורף לסנהדרין שבאושא, ככל הנראה בשל הסיכון הפוליטי. בתלמוד מסופר כי יצא עם משלחת של חכמי ישראל לרומא, ובהשתדלותו שם בוטל האיסור על שמירת השבת והמילה, לאחר שהוציא דיבוק מבת הקיסר‏[7]. הקיסר שמדובר בו כנראה היה מרקוס אורליוס שהיה נאור והגון, אם כי לפי הידיעות המעטות שנשתמרו מתקופת שלטונו היו יחסיו עם היהודים עוינים ביותר.

לוך אחר המחשבה
שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי מתבססת על מחשבות האדם ("הלוך אחר המחשבה"), או פנימיות הדבר (היפך החיצוניות, הנראית לעין). לכן הוא פוטר הן בדיני שבת, הן בדיני נזיקין, והן בקרבנות[דרושה הבהרה] את מי שאינו מתכוון ודן לכף חובה את השלטונות הרומיים מאחר שגם 'מעשיהם הנאים' נעשו מתוך כוונה פסולה[דרוש מקור]. הוא החשיב את המחשבה והפנימיות כדבר העיקרי בחיי האדם, ורבות מדעותיו, פסיקותיו והוראותיו קשורות עם דרך זו[דרוש מקור].
גדול תלמוד תורה
בניגוד לדרכו של רבי ישמעאל, פעל רבי שמעון להנהגת לימוד תורה אינטנסיבי, והמליץ על זניחת הפרנסה. דוגמה לוויכוח בין רבי ישמעאל לבין רבי שמעון בנושא תורה ועבודה אפשר למצוא במסכת ברכות:
"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? ת"ל ואספת דגנך. הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?
– מסכת ברכות ל"ה ע"ב
לעומת זאת, להמון העם הורה לחבב את המלאכה אפילו אם היא בזויה: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה"‏[8]. בלימוד התורה גרס פשטות, בהירות, היגיון וחיפוש אחר טעמיהן המעשיים של המצוות והתקנות הישנות.
רבי שמעון מוזכר פעמים רבות במשנה ובגמרא בנושאים הלכתיים.
טעמא דקרא
שיטתו של רבי שמעון בהלכה הייתה לדרוש 'טעמא דקרא' (בארמית: טעם המקרא), כלומר לשער את טעמי המצוות ולפעול על סמך המסקנות ההלכתיות העולות מהן גם כשאין להן סמך בכתובים‏[9]. זאת בניגוד לגישה הרואה במצוות התורה גזרות הכתוב ומתייחסת לטעמי המצוות רק כשהם מפורשים בכתוב או משתמעים מקריאה סבירה שלו‏[10]. גישתו זו של רשב"י לא התקבלה להלכה. לשיטת רשב"י, כשטעמי המצוות מפורשים בתורה, הם אינם נדרשים לפירוש אותה מצווה אלא יש ללמוד מהם איסור עצמאי ואת המצווה כולה במנותק מהטעם‏
הלכות שבת
רשב"י התיר מקרים שונים של מוקצה, התיר 'דבר שאינו מתכוון' ו'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. בכל שלושת הדברים, שהם יסודות בהלכות שבת, הלכה כמותו, ולא כרבי יהודה, שחלק עליו בנושאים אלו.
בין אדם לחברו
כאחד מתלמידיו המובהקים של רבי עקיבא (שטבע את האימרה "'ואהבת לרעך כמוך' - זהו כלל גדול בתורה"), גם במשנתו של רשב"י ישנה חשיבות רבה למידותיו של האדם ולמצוות שבין אדם לחברו. לדוגמה:
נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים
– בבא מציעא, נט ע"א
מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו שנאמר פני ילכו והנחותי לך
– ברכות, ז
גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלהיך
– בבא מציעא, נח ב
עם ישראל
סיכת שמן ורד בשבת (שהינו שמן יקר המיועד בעיקרו לרפואה, ומיעוט מבוטל (בני מלכים) משתמשים בו לסיכה רגילה) נאסרה בשבת, היות שהדבר נראה כרפואה בשבת, שנאסרה במקום שאין בו פיקוח נפש, בעקבות השימוש הרגיל של שמן זה לרפואה. ר' שמעון התיר את הדבר, בנימוק שכל ישראל בני מלכים הם, ועל כן יש להתייחס אל השמן כשמן המיועד גם לסיכה, ולא כשמן המיועד לרפואה בלבד. דעתו זו של ר' שמעון בסוגיה זו לא נתקבלה להלכה.
דמותו

מיתוס הרשב"י הגלילי, ממנו נגזרת דמותו הקבלית, החל בתקופה הרומית המאוחרת, והתפתח מאז. מיתוס זה היה היסוד לדמותו של הרשב"י בספר הזהר. דמותו הייתה של מייסד ובורא.
חכמי דורו ראו בו "מלומד בניסים", ושלחו אותו למשימות קשות למען עם ישראל‏[13]. בין השאר סופר עליו שבימיו לא נראתה הקשת כלל, כביטוי לכך שהוא הגן על דורו מסכנת מבול.
יוחסו לו החיבורים האפוקליפטיים "נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי" ו"תפילת רשב"י", חזונות גאולה שנהוג לייחסם לתקופה הערבית הקדומה ולתקופת מסע הצלב השלישי (1191) ונפילת עכו בשנת 1291.
ספר הזוהר, הספר המרכזי של תורת הקבלה, שפורסם לעיני כל בשלהי המאה ה-13, יוחס פעמים רבות לרשב"י. בזוהר, מוצג ר' שמעון כראש חבורה של חכמים העוסקת בתורת הנסתר, ורוב הדרשות בספר מובאות בשמו ובשם תלמידיו. לאורך הספר פזורים תיאורים של אירועים שונים בחייו, בהם סיפור בריחתו מן הרומאים והסתתרותו במערה (המופיע גם בתלמוד), וכן תיאור פטירתו מן העולם המפורט בהרחבה באדרא זוטא. במשך השנים, נחלקו הדעות (הן בקרב הרבנים והן בקרב החוקרים), לגבי זהותו של המחבר. אמנם כיום, מקובל כמעט על כל החוקרים שייחוס כתיבת הספר לרשב"י עצמו, הוא שגוי, אך אין במסקנות אלו כדי לנתק בין דמותו של רשב"י לבין ספר הזוהר, שהוא על כל פנים, גיבורו הספרותי.
יום ל"ג בעומר התקבל במסורת כיום פטירתו של רשב"י- המכונה בזוהר- יום ההילולא של רשב"י, ובו נוהגים ההמונים לפקוד את קברו אשר במירון. גם מנהג הדלקת המדורות בל"ג בעומר נקשר לדמותו של רשב"י ולתיאור פטירתו כפי המופיע בזוהר (באדרא זוטא).
על רבי שמעון בר יוחאי נתחבר הפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך" על ידי שמעון לביא, שהיה ממגורשי ספרד ואשר התיישב בטריפולי בלוב והפך למנהיגם של יהודי לוב. פיוט זה מושר בקרב העולים לציונו במשך כל ימות השנה ובפרט בל"ג בעומר, והוא מקובל הן בכל העדות והפלגים. יש מעדות המזרח הנוהגים לזמרו בכל ליל שבת. כמו כן, רבי יוסף חיים מבגדד ה"בן איש חי" חיבר את הפיוט "ואמרתם כה לחי, רבי שמעון בר יוחאי", והוא נהוג בעיקר אצל החסידים.
החוקר אלחנן ריינר העלה את הסברה כי דמותו של הרשב"י היא גלגול של דמותו של יהושע בן נון בגליל באלף הראשון לספירה. ריינר הצביע על כך ששתי הדמויות הן אבות מייסדים אגדיים ומחוללי נסים, לשתיהן קשר לרעידת אדמה (על הרשב"י נאמר "זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות" באידרא זוטא), שתיהן קשורות בהר מירון כאתר פולחן ובתאריך י"ח באייר, הוא ל"ג בעומר, כמועד המיוחס לפטירתן.‏

בסיפור פטירתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, בנו של רשב"י, מתואר כיצד העבירו אותו בני בירי ממקום פטירתו בעכברא, למערה שבה נקבר אביו, במהלך ערב יום כיפור‏, דבר המראה כי מקום קבורת רשב"י הוא באזור הר מירון. בפסיקתא דרב כהנא מובא מעשה דומה, כאשר שם הנוסח הוא כי בני מירון הוליכו את גופתו של רבי אלעזר ברבי שמעון מגוש חלב‏
קברו של רשב"י נמצא בהר מירון, מדרום למושב מירון של ימינו. אתר הקבר משך אליו את מקובלי צפת במאה ה-16. העלייה המרכזית לרגל קרויה הילולא דרבי שמעון בר יוחאי על קברו בל"ג בעומר, יום פטירתו על פי המסורת, בו פוקדים את הציון מאות אלפים מכל רחבי העולם. נהוג להביא ילדים בני שלוש למירון ולספר אותם שם את התספורת הראשונה בחייהם בטקס המכונה חאלקה, כיון שרבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, סיפר כי רבו עשה כן לבנו.
הילולת הרשב"י הביאה לאימוץ המנהג, בגרסאות שונות, שישראל ובגולה. דמותו של הרשב"י בל"ג בעומר קשורה גם כדמות קבלית‏ וגם כצדיק שמגן, מרפא ומברך ביום זה. דמותו כצדיק שפורש חסות בל"ג בעומר, היוותה השראה לעליות לקבר ולהדלקות לזכר צדיקים רבים אחרים בישראל ובגולה.‏

על שמו היישוב בר יוחאי הסמוך למירון.

רבי שמעון בר יוחאי היה תנא בדור השני לאחר חורבן בית המקדש. הוא ידוע בראשי התיב

ות של שמו רשב"י, ובל"ג בעומר, יום פטירתו, מאות אלפים נוהרים למקום מנוחתו במירון כדי לשמוח בשמחת רבי שמעון.

חיים בצל רדיפות

במשך שלוש עשרה שנה למד רבי שמעון בישיבתו של רבי עקיבא שאף הסמיך אותו לרבנות. רבי עקיבא אמר לו פעם "דייך שאני ובוראך מכירים כוחך!"

הקשר ההדוק בין התלמיד לרבו נמשך גם לאחר שרבי שמעון היגר לעיר אחרת.

הימים היו ימים קשים ליהדות. הרומאים ששלטו בארץ ישראל רדפו אחר יהודים שקיימו את התורה והמצוות. הייתה זו תקופת "עשרת הרוגי המלכות" הידועה לשימצה בתולדות עם ישראל, במהלכה נהרגו עשרת גדולי הדור, הרבנים והמנהיגים החשובים ביותר באותה תקופה. גם רבי עקיבא "זכה" לגורל דומה כשהוא נעצר בבית הכלא ולבסוף הוצא להורג בעינויים אכזריים.

למרות הסיכון המוחשי לחייו שהיה כרוך בכך עשה רבי שמעון את דרכו אל בית הכלא כדי ללמוד תורה מפיו של רבו המובהק. במהלך ביקור זה אמר לו רבי עקיבא את המשפט המפורסם "יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק" שמשמעותו שברצונו של רבי עקיבא ללמד תורה לתלמידיו אף יותר ממה שתלמידיו חפצים בכך.

גזר דין מוות – ושנים במערת מסתור

לאחר פטירתו של רבי עקיבא הגזירות הוקלו מעט. רבי יהודה בן אבא הסמיך אותו שוב לרבנות וחיי היהדות שוב פרחו בארץ הקודש.

אך התקופה השלווה בחייו של רבי שמעון לא ארכה זמן רב.

באחד הימים, במפגש בין כמה רבנים התבטא רבי שמעון בחריפות נגד הרומאים ששלטו בארץ. אדם אחד שנכח במקום העביר את תוכן דבריו לשלטונות והם ביקשו להוציא אותו להורג כעונש על דבריו.

כשהדברים הגיעו לאוזניו של רבי שמעון הוא הסתתר יחד עם רבי אלעזר בנו בבית המדרש, לשם הייתה אשתו מגיעה מדי יום עם מזון עבור בעלה ובנה. כשהחיפושים התהדקו והסכנה לשלומם גברה הם מצאו מקלט במערה בגליל. באופן ניסי צמח בפתח המערה עץ חרוב ומעיין מים חיים החל לפכות ליד המערה. מחרובים ומים אלו ניזונו רבי שמעון ובנו במשך כל שהותם במערה – 13 שנים.

הם ניצלו שנים אלו ללימוד בתורת הבורא, יומם ולילה הם התבוננו בסודות א-ל ובבריאה האלוקית של העולם. רק כאשר אליהו הנביא בא לבשר להם שהקיסר הרומאי מת והגזירה בטלה, יצאו רבי שמעון ובנו מן המערה.

היציאה מן המערה

לאחר שיצא מן המערה התפרסם רבי שמעון עוד יותר כאיש אלוקים ותנא גדול. לפי הוראות הרופאים הם נסעו להתרפא בחמי טבריה, לאחר שגופם הצטמק בתקופה שהסתתרו במערה. מי המעיינות אכן ריפאו את גופם, וכאות תודה הם תרמו לעיר תרומה חשובה: עד אותם הימים העיר הייתה נחשבת 'בחזקת טומאה' כי נבנתה על בית קברות. אולם רבי שמעון ובנו ביררו וקבעו איזה חלק טמא, ושאר חלקי העיר הפכו טהורים והותרו לכניסה לכוהנים.

מרד פרץ בבבל נגד השלטון הרומאי. המרד נמשך ארבע שנים ורבים מהיהודים בארץ ישראל הצטרפו למרד. כשרומאים דיכאו את המרד בסופו של דבר, הם הגבירו את רדיפותיהם נגד היהודים.

רבי שמעון בן יוחאי נבחר לעמוד בראש משלחת שנשלחה אל הקיסר כדי לבקש ממנו להקל את הגזירות. באורח פלא, המשלחת הצליחה בתפקידה באופן יוצא מן הכלל.

פתגמים

הנה כמה אמרות ופתגמים של רשב"י:

"שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים" כלומר, כאילו אכלו מן הקורבנות שעובדי האלילים היו מקריבים לאלילים המתים (אבות פרק ג).

"גדול הוא כיבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו" (תלמוד ירושלמי, קידושין א, ז).

"מתחילה אמרתי שאילו הייתי בעת מתן תורה הייתי מבקש מבורא העולם שיברא שני פיות לאדם: בפה אחד ילמד, ובפה השני יעסוק בצרכיו החומריים. כעת אני חוזר בי שכן אנשים מנצלים את הפה האחד שנתן להם בורא העולם לאמירת לשון הרע, ועל אחת כמה וכמה בשני פיות!" (על פי תלמוד ירושלמי, שבת א, ב).

"חמורה אונאת דברים מאונאת ממון" – פגיעה באדם אחר באמצעות דיבור חמורה אף יותר מפגיעה בממונו (בבא מציעא).

"גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (נדרים מט, ב).

כשיצא מהמערה פגשו רבי שמעון ובנו בזקן שרץ בערב שבת ובידיו שני הדסים. שאל אותו רבי שמעון: הדסים אלו למה? השיב להם האיש – לכבוד שבת. שאל רבי שמעון: ומדוע לא תסתפק באחד? השיב לו הזקן: אחד כנגד הדיבור האלוקי "זכור את יום השבת לקדשו" ואחד כנגד "שמור את יום השבת". אמר רבי שמעון לבנו: "ראה כמה חביבין מצוות על ישראל!"

על רבי שמעון נאמר:

"כל ימיו של רבי שמעון בן יוחי לא נראתה הקשת בענן" – הקשת היא סימן לחטאיהם של ישראל, וצדקותו של רבי שמעון הגינה על הדור כולו (תלמוד ירושלמי ברכות ט, ב).

"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (ברכות ט, א).

ספר הזוהר

במשך שהותו במערה הגה רבי שמעון יחד עם בנו בחוכמה הנסתר האלוקית – הקבלה – ועל בסיס לימוד זה חובר ספר הזוהר הקדוש שנכתב בארמית.

במשך מאות שנים עבר ספר הזוהר הקדוש מדור לדור, עד אשר חכם בשם רבי משה ברבי שם טוב די ליאון, שחי לפני כ- 700 מאות שנה, פרסם כתב יד עתיק של הזוהר הקדוש שחיבר רשב"י.

במשך שנים הלימוד בספר הזוהר היה שמור לחכמים ומקובלים גדולים בלבד, עד שבא האר"י הקדוש, שחי לפני למעלה מארבע-מאות שנה, ואמר "מצווה לגלות זאת החכמה."

מאז נפוץ ספר "הזוהר" בין כל ישראל ומוחזק כספר קדוש. חכמים רבים החלו ללמוד בספר "הזוהר" ומצאו בו מעין של קדושה וטהרה לרומם את הנשמה ולהגיע על ידו למדרגות עילאיות בעבודת את הבורא יתברך.

רשב"י עצמו התבטא ואמר: "בחיבורי זה (כלומר בזכות ספר "הזוהר") יצאו ישראל מן הגלות".

פטירתו

רבי שמעון נפטר במירון בל"ג בעומר ושם נקבר. ביום פטירתו הוא גילה לתלמידיו סודות תורה עמוקים שלא גילה קודם לכן, ואת דבריו סיים בפסוק "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם" ויצאה נשמתו במילה 'חיים'.

רבי שמעון ביקש מתלמידיו שלא להצטער ביום פטירתו אלא לשמוח בו. מדי שנה מאות אלפים נוהרים למירון ביום שמחתו של רשב"י כדי להשתתף ביום שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי; ברחבי הארץ ובעולם מציינים את היום כיום שמח, מדליקים מדורות ומשחקים בחץ וקשת.

השל"ה הקדוש מעיד במכתבו על גדולת קבר הרשב"י: "כי כמה ניסים יארעו שם". ואכן, במשך כל הדורות העידו רבים על ניסים, נפלאות אותות ומופתים שחזו במו עיניהם במקום המקודש.

כל גדולי העולם, כשהיו זקוקים לישועה - תמיד השתדלו שמישהו יתפלל עבורם על ציון הרשב"י. מה נורא המקום הזה, מערת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי!